רש"י על זבחים כ״ב

1 בין שאין בהן רביעית - הלוג מים ואע"ג דליכא שיעורא גבי נטילת ידים לגבי קידוש לא בעינן שיעור:

2 בקודח בתוכו - קודח דופנו של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויונק מימי הכיור ומוציא אבל באפיה נפשיה בעינן שיעור ארבעה כהנים:

3 והא ממנו כתיב - אמתני' פריך דאמר כל כלי שרת ראויין הם לקדש:

4 ירחצו - ובקרבתם אל המזבח ירחצו קרא יתירא הוא האי ירחצו דהא כתיב לעיל מיניה ורחצו ממנו וסמיך ליה בבואם אל אהל מועד ובקרבתם אל המזבח לא לכתוב ירחצו דהא אורחצו הסמוך קאי:

5 שנמשח עמו - ונתקדש במשיחתו כמותו אינו מקדש ידים ורגלים:

6 לנחושת הקשתיו - לא בהיקשא יליף לה אלא כלומר דימיתיו לכיור להיות של נחשת הכן כמו הכיור דימיתיו לכיור:

7 ולא לדבר אחר - לא היקשתי שניהם בפסוק אחד ללמוד שאר דברים ולומר שכנו מקדש כמותו דמדאיצטריך למיכתב נחשת גבי כנו זימנא אחריתי שמע מינה לאו לאקשינהו בעי דאי איתקוש נחשת נמי ניתי בהיקשא אלא שמע מינה למאי דדמיא פריש בהדיא ולמאי דלא פריש לא דמיא:

8 לנחשת - לענין נחשת הקשתיו:

9 הקשתיו - דימיתיו:

10 כל המשלים למקוה - במסכת מקואות פ"ז מ"א תנן יש מעלין ולא פוסלין מעלין משלימין לארבעים סאה והתם מפרש להו:

11 משלים למי כיור - לשיעור ד' כהנים:

12 לרביעית - של נטילת ידים אינו משלים:

13 למעוטי מאי - אתא דאין משלים לרביעית:

14 אילימא למעוטי טיט הנדוק - שהוא מן המעלין את המקוה כדקתני התם:

15 נדוק - דק שראוי להריקו מכלי אל כלי:

16 אי דפרה שוחה ושותה ממנו - שאינו עב ליפסל משתיית בהמה:

17 אפי' לרביעית נמי - דכל זמן שנפסלו משתיית בהמה בין בכלי בין בקרקע פסולין הא לא נפסלו כשרין:

18 אפי' למקוה נמי לא - דלא נדוק הוא:

19 יבחושין אדומין - כמין יתושין בלא כנפים כדרך שגדל בשולי חביות של יין שלנו מבחוץ יבחושים דקין אף הן נבראים מן המים:

20 אפי' בעינייהו נמי - אם כל המקוה נעשה מהן כשר וריש לקיש נקט לישנא דהשלמה:

21 בעינו של דג - דג גדול שנימוק שומן עינו בחורו:

22 למעוטי נתן סאה ונטל סאה - למעוטי הנך מינים דתנן בהן לגבי מקוה פעמים מעלין ופעמים אין מעלין מי פירות וכל משקה שאינו מים ותמד משהחמיץ וקתני התם פעמים מעלין פעמים אין מעלין כיצד מקוה שיש בו ל"ט סאין ונפלה סאה מהן לתוכ' לא העלתהו פירוש לא השלימתהו ואף לא פסלתו פעמים דמעלין כיצד היו בתוכו ארבעים סאה מכוונות נתן סאה מאלו המינים ונטל סאה אחר הנתינה כשר דבטלו להנך קמאי במקוה השלם הילכך כי חזר ונטל לא מיפסיל נמצא שהמקוה הזה נשלם על ידיהם לכשנטל סאה ודכוותיה בנטילת ידים לא משלמי שאם היתה בו רביעית מים ונתן ממינים הללו לתוכו רובע רביעית ונטל כנגדם פסולה דלא חשיבא שיעור זוטרא דרביעית לבטולינהו:

23 עד רובו - אם עירב בו ממינין הללו עד רובו של מקוה ולא רובו בכלל ע"י נתינת ונטילת סאה כשר:

24 אם קדח רביעית - בדופן המקוה והמים נמשכין שם ואף על פי שנתמעטו המים ואין מעורבין מי המקוה באותה קדיחה:

25 מטבילין בו מחטין כו' - צינוריות מזלגות קטנות של טווי זהב:

26 מי מקוה - אף על פי שאינן חיין:

27 כשרים - להשאיב הכיור בתוכו למלאות מהן ולתת לתוכו:

28 למימרא - דלא בעי מים חיים:

29 והתניא - בת"כ והקרב והכרעים ירחץ במים ולא במזוג מים ויין מזוגים יחד שני חלקי מים ואחד יין:

30 שאר מים - ואפילו מכונסין:

31 מאי קל וחומר למי כיור לאו למימרא דמים חיים נינהו - וה"ק ק"ו למים חיים הראויין לכיור שכשירין לרחיצת קרבי קדשים:

32 לא דקדשי - ומי כיור ממש קא יליף בק"ו שרוחצין במימיו קרבים וק"ו שלהן דקדשי הוא:

33 והא תנא דבי שמואל - לא ידענא אהיכא קאי ומיהו שמעינן מינה דהיכא דכתיב מים סתמא אין מי כיור כשרין לו:

34 יכול בן נכר ממש - עובד כוכבים:

35 תלמוד לומר ערל לב - אינו נפסל אלא מחמת ערלות לבו אלמא בכהן קאמר:

36 שנתנכרו מעשיו - נחשבים לנכרים למקום:

37 ערל בשר - והוא צדיק מנין:

38 טמא פסול - אמתני' קאי דתנן במתני' טמא מחלל עבודה ועל כרחיך בקרבן יחיד קאמר דאילו קרבן צבור קרב בטומאה:

39 מתוך שמרצה בצבור - לכתחילה:

40 מרצה ביחיד - דיעבד על ידי שהציץ מרצה עליו והאי דבטומאת מת פשיטא לן דכתיב במועדו ואפי' בטומאה משמע בין שכהן נמי טמא בין שהצבור טמאין ומדגלי בדוכתא אחריתי גבי טומאת בעלים דכי אישתראי טומאה בצבור במת אישתראי דכתיב איש כי יהיה טמא לנפש ילפינן מינה איש נדחה ואין צבור נדחין אף גבי כהן המרצה נמי במת אישתראי: אי הכי ל"ג:

41 טמא שרץ נמי ליתי בקל וחומר - דמרצה בצבור לכתחילה בק"ו מטמא מת:

42 קסברי זקני דרום - דאמרי מת דווקא:

43 מכפרין כמתכפרין - כשהותרה טומאה בצבור שניהם היו במשמע הכהן והצבור דהא ממועדו נפקא לן פסחים דף עז. הילכך כהן כציבור מה כשהותרה טומאה אצל רוב צבור שנטמאו טמא מת הותר ולא טמא שרץ אף כשהותר לכהן בקרבן צבור מת הותר ולא שרץ:

44 מאי קסברי - זקני דרום דפשיטא להו דלא הותרה טומאת שרץ אצל רוב צבור ותיתי בקל וחומר:

45 אי קסברי אין שוחטין וזורקין - את הפסח על יחיד טמא שרץ ואף ע"ג דיכול לטבול ולאכול לערב ואיכא למ"ד בפסחים דף צ: דס"ל הכי ויליף לה מאיש איש כי יהיה טמא לנפש ואפילו חל שביעי שלו ערב הפסח במשמע דהוה ליה כטמא שרץ:

46 אמאי לא עבדי ציבור בטומאה הא כל שביחיד נדחה צבור עבדי בטומאה - דאיש ולא ציבור קאמר רחמנא:

47 אלא סברי לן כמ"ד התם שוחטין וזורקין על טמא שרץ - הואיל וחזי לאורתא הילכך צבור טמאי שרץ אף הן לא הותר להן ליכנס לעזרה טמאין אלא ישלחו קרבנותיהם לעזרה ויקריבוהו כהנים טהורין ויטבלו ויאכלו לערב דלא הותרה להם טומאה אלא במקום שאילו לא הותרה היו נדחין הילכך טמא מת שאינו מותר לאכול לערב הותר להן אבל טומאת שרץ לא ואין כאן ק"ו שהרי יכולין לעשותו בטהרה:

48 תקע להו - צעק להם קול גדול:

49 איזה כח מרובה - לדחות את הטומאה:

50 הוי אומר כח מתכפרין - כדמפרש ואזיל שהיחיד טמא שרץ משלח קרבנו לעזרה כדקאמריתו שוחטין וזורקין על טמא שרץ והכהן המרצה בו אם נטמא בשרץ פסול לו כדמוקמיתו מתני' דקתני טמא פסול בטמא שרץ:

51 מקום שאם נטמאו בעלים כו' - יחיד שנטמא במת אין משלח פסחו לעזרה לשחוט עליו אלא נדחה לפסח שני כדכתיב איש איש כי יהיה וגו' ואע"ג דכחו מרובה משל כהן אצל שרץ:

52 כהן שנטמא במת אינו דין שאינו מרצה - שהרי כחו רע משל בעלים אצל שרץ ואמאי אמרי זקני דרום מרצה ביחיד מגו דמרצה בצבור:

53 טמא מת נמי - יחיד טמא מת נמי משלח קרבנותיו כלומר אם שילח פסחו לעזרה ושחטו וזרקו עליו פטור מלעשות פסח שני ואף על פי שלא יאכל ממנו דקסברי אכילת פסחים לא מעכבת ומיהו לכתחילה אמר רחמנא נדחה לפסח שני וצבור עבדי בטומאה הילכך כהן המכפר בקרבן יחיד מתוך שמרצה בצבור לכתחילה מרצה ביחיד דיעבד:

54 והכתיב איש איש וגו' ועשה פסח בחדש השני - אלמא מידחי: